unnamed
מושקי לנדאו

מושקי לנדאו

העולם שייך לצעירות

התשובה שלהן חרוטה בליבי עד היום: תתייחסי אליו כמו לשניאור. הוא לא דומה לבני גילו, והוא לא דומה לקטנים ממנו. הוא דומה לעצמו, בדיוק למה שהוא. וכל השוואה אחרת אינה רלוונטית.

זאת הייתה עוד הזמנה שגרתית להרצאה. ההתחלה של שיחת הטלפון הייתה דומה מאוד לקודמותיה. "שלום מושקי, נשמח לשמוע את הסיפור האישי שלך, ולחשוף את המשתתפות לעולמם של הילדים עם הצרכים המיוחדים".

אחרי תיאום לו"ז ושאר פרטים טכניים, התעניינתי לגבי הקהל. "מדובר בבנות תיכון, ואנחנו רוצות לעודד אצלן רצון להתנדב עם ילדים מיוחדים. אני יודעת שגם את כנערה התנדבת אצל משפחות של ילדים מיוחדים, ונשמח לשמוע את הזווית שלך".

סגרתי את השיחה, והמחשבות החלו להתרוצץ בתוכי. מה בדיוק אספר להן? כיצד אצליח להעביר לנערות צעירות את המציאות הזאת של להיות אמא לילד מיוחד?

החלטתי שאני הולכת לדבר מהלב. ככה, בלי להתכונן יותר מדי. בוטחת בהקב"ה שישים בפי את המילים הנכונות כדי להגיע לליבן של הצעירות.

***

הבמה הגדולה והחשוכה למחצה קידמה את פניי. זאת לא הפעם הראשונה על במה מול קהל, ואני כבר רגילה לדבר. מולי יושבות מאות בנות צעירות, מחכות למוצא פי.

הראיתי להן את הסרטון שהפקנו לשניאור בגיל 3, ומשם זה כבר התגלגל. פשוט דיברתי בגובה העיניים. שיתפתי אותן ברצון שלנו כזוג צעיר לצאת לשליחות, ועל התקופה הראשונה אחרי הלידה של שניאור, אשר הייתה מלאה בחוסר וודאות.

סיפרתי להן כיצד רק כיום, במבט לאחור, אני מבינה את החשיבות שהייתה לזמן בו התנדבתי עם ילדים מיוחדים, וכמה כוחות מקבלת אמא לילד מיוחד משעה אחת בלבד בה היא יכולה להתפנות לעיסוקים אחרים שמחכים לה, לנוח ולצבור כוחות.

לסיום, שיתפתי אותן בסיפור שעלה לי במהלך הנהיגה, בדרך להרצאה.

זה היה כששניאור עוד היה במעון השיקומי, והוזמנו לישיבת תל"א (תכנית לימודים אישית). בישיבה ישבו הגננות, הצוות הטיפולי והעובדת הסוציאלית. כל אחת סיפרה על ההתקדמויות של שניאור אצלה, והתמונה הכללית הייתה די עגומה. שניאור מתפקד במקרה הטוב במחצית מבני גילו.

עם דמעות בעיניים שאלתי אותן: כיצד אני צריכה להתייחס לשניאור? האם לדבר אליו כמו שמדברים לילדים בגילו, או להתייחס אליו עדיין כתינוק קטן?

התשובה שלהן חרוטה בליבי עד היום: תתייחסי אליו כמו לשניאור. הוא לא דומה לבני גילו, והוא לא דומה לקטנים ממנו. הוא דומה לעצמו, בדיוק למה שהוא. וכל השוואה אחרת אינה רלוונטית.

ועם המסר הזה סיימתי את ההרצאה: כל אחת מאתנו היא בריה שלימה בפני עצמה. אנחנו לא צריכות להתייחס לעצמנו בהשוואה למישהי אחרת, וגם לאחרות לא צריך להתייחס בהשוואה אלינו.

כל אחת ואחת מאתנו היא בריה בפני עצמה, שלמה ומיוחדת. בריה שהקב"ה ברא בכבודו ובעצמו.

***

עמדתי שם בסיום ההרצאה, מביטה על הנערות הצעירות. רואה את ההקשבה, את הפתיחות וההזדהות בעיניהן. לא מעט מהם ניגשו אליי בדמעות, והודו לי על שחשפתי אותן לצד הזה של הורות לילד מיוחד.

מדברים הרבה על הדור הצעיר של היום. מספרים שהוא כבר לא מה שהיה פעם, שהצעירים היום מפונקים, ובכלל – פעם היה יותר קל לגדל ילדים. ייתכן שהם צודקים, לא יודעת. אני עדיין צעירה ואמא לילדים קטנים. אבל היום ראיתי שיש גם מציאות אחרת.

מציאות בה צעירות בנות-עשרה מקדישות מזמנן הפרטי כדי להתנדב עם ילדים מיוחדים, על חשבון עיסוקים רבים אחרים מהן הן יכלו ליהנות.

מציאות בה נושא של צרכים מיוחדים, אשר עד לפני כמה שנים היה טאבו מוחלט שלא דיברו עליו – הופך להיות הנושא המרכזי בטקס סיום שנה של בנות תיכון.

זאת הייתה עוד הזמנה שגרתית להרצאה. הרצאה בה למדתי לא מעט על הדור הצעיר והמקסים שלנו.

מושקי לנדאו

מושקי לנדאו

בת 29, מחנכת, ומייסדת 'הנני' - ארגון לאימהות של ילדים מיוחדים. נשואה באושר, ואמא למנדי בן ה-7, ולשניאור בן ה-6 - ילד מתוק עם צרכים מיוחדים. משתפת בחיי היום יום ובשגרה (הלא שגרתית) של אמא לילד מיוחד.

נהנית לקרוא? שתפי מישהי שחשובה לך!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

עוד פוסטים שיכולים לעניין אותך:

העולם שייך לצעירות

התשובה שלהן חרוטה בליבי עד היום: תתייחסי אליו כמו לשניאור. הוא לא דומה לבני גילו, והוא לא דומה לקטנים ממנו. הוא דומה לעצמו, בדיוק למה שהוא. וכל השוואה אחרת אינה רלוונטית.

לפוסט המלא »
סגירת תפריט
דילוג לתוכן