ילד ללא תחפושת

"אז איזו תחפושת אתה רוצה השנה?" שאלתי את מנדי שלי לפני כמה ימים. התחפושת של שנה שעברה כבר קטנה עליו, והוא גם נורא רצה להתחדש בתחפושת חדשה. הוא לא חשב אפילו לרגע, "השנה אני רוצה להתחפש לחייל" ענה במיידי.

השאלה הזו חוזרת על עצמה כל שנה מחדש בכל בית עם ילדים, אשר ממתינים כל השנה ליום הזה, וחולמים חודשים מראש על התחפושת אותה יבחרו. כהורים, אנחנו שמים דגש חזק על הפן החסידי. אם זו לתפור או ליצור תחפושת מקורית, או לערוך "הסבה" לתחפושת קיימת.

וכך גם תחפושת החייל של מנדי הפכה במהרה לתחפושת חסידית, כאשר על הכתפיות נתפרו סמלי "צבאות השם", ולחגורה הוצמדו ספר תניא וקופת צדקה במקום נשק.

ביום של התחפושות הוא יצא מהבית קורן מאושר. סקרן לגלות את התחפושות של חבריו לכיתה. וזה החזיר אותי אחורה, לימי הילדות שלי בכפר חב"ד. אני זוכרת את עצמי עומדת בכניסה לבית הספר עם החברות, וממתינות לראות את שלל התחפושות של הבנות האחרות.

היצירתיות של התחפושות הייתה שוברת שיאים כל שנה, וזאת הייתה חוויה מיוחדת לראות את כל התחפושות המושקעות מסביב, חדורות מסרים חסידיים. חוויה שחקוקה בי עד היום.

***

את שניאור שלי אני אף פעם לא שואלת למה הוא רוצה להתחפש, ולא רק בגלל שהוא לא יודע לדבר. אלא כי שניאור לא מתחפש בפורים. אף פעם.

בהתחלה עוד ניסינו. אבל מהר מאוד הבנו שזה לא בשבילו. בגדי התחפושת מציקים לו, ועל צבע בפַּנים אין בכלל מה לדבר. כל כובע שניסינו לחבוש לו מצא במהרה את דרכו לרצפה.

בכלל בפורים שניאור לא מוצא את עצמו. כל הרעש מסביב, השמחה וההמולה, גורמים לו להתנהגות קיצונית ולבכי ממושך. הוא נבהל מכל ילד מחופש, ורק מחפש לחזור לשגרה המוכרת והאהובה עליו.

הוא מקנא במנדי אחיו שמקבל משלוחי מנות מחברים, ושומר לעצמו ממתקים במגירה שלו. לשניאור אין חברים בכפר חב"ד, אין לו למי לתת משלוח מנות וממי לקבל.

וככה, החג השמח לו כל הילדים מצפים במהלך השנה, הופך אצל שניאור לחוויה לא נעימה, מנוכרת ומרוחקת. ולא רק אצל שניאור, אלא אצל עוד הרבה ילדים מיוחדים כמוהו.

***

"מה, לא קנית לשניאור תחפושת? הוא לא מתחפש השנה?"

בפעמים הראשונות בהם נשאלתי את השאלות הללו -שנשאלו לגמרי בתמימות- הן גרמו לי לצביטה בלב. נותנות לי תזכורת נוספת לכך ששניאור הוא לא ילד רגיל, והוא לא מתחפש כמו כולם.

כי כמה שאני חיה את המציאות הזאת ביום יום, וכמה שההורות לילד מיוחד הפכה לחלק בלתי נפרד ממני – יש את הרגעים הללו שמשקפים לי את המציאות כמו שהיא. כשאני רואה אותו בסעודה המשפחתית ליד שאר הילדים, כאשר כולם שמחים ומחויכים והוא נשאר בצד. נצמד לאבא שלו בבהלה ולא לוקח חלק בחגיגה.

ומצד שני, זה בדיוק שניאור שלי. וזה היופי והמיוחד שבו.

ילד שלא אוהב להתחפש, ולא נהנה להיות דמות אחרת שהיא לא הוא עצמו. ילד של אמת. כזה שצוחק בקולי קולות כשהוא שמח, גם אם זה באמצע הקניות במכולת וכולם מסתכלים עליו ועל תנועות הידיים המוזרות שלו.

ילד שבוכה כשעצוב לו, ומתוסכל כשלא מבינים אותו. מעברים חדים ומהירים בין שמחה לעצב, ובין צחוק לבכי. שניאור מבטא בדיוק את מה שהוא מרגיש באותו רגע.

גם השנה שניאור לא מתחפש בפורים. ביום של התחפושות הוא עלה להסעה ונסע לגן לבוש בבגדים רגילים. לא הצלחתי לעצור את הדמעות, אבל בלב שלי ידעתי שזה שניאור שלי. ילד ללא תחפושת.

מושקי לנדאו

מושקי לנדאו

בת 32, מחנכת, אשת תקשורת ופעילה חברתית.
מייסדת 'הנני' - ארגון לאימהות של ילדים מיוחדים. נשואה באושר, ואמא למנדי בן ה-9, לשניאור בן ה-8, חנה בת 3, ומאשי בת שנה.
משתפת בחיי היום יום ובשגרה (הלא שגרתית) של אמא לילד מיוחד.

נהנית לקרוא? שתפי מישהי שחשובה לך!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

עוד פוסטים שיכולים לעניין אותך:

ילד ללא תחפושת

"אז איזו תחפושת אתה רוצה השנה?" שאלתי את מנדי שלי לפני כמה ימים. התחפושת של שנה שעברה כבר קטנה עליו, והוא גם נורא רצה להתחדש

לפוסט המלא »
דילוג לתוכן