ראש חודש כסלו. רק לשמוע את צמד המילים הללו, וכבר מתחיל להתנגן בראש המארש, אותו שרו החסידים בראש חודש כסלו תשל"ח. המארש המבשר מידי שנה על פתיחתו של חודש החגים החסידי, אשר מתחיל מיד עם סיום כנס השלוחים העולמי.
כשאת מתגוררת בכפר חב"ד, את ממש לא צריכה לוח שנה כדי לזהות תאריכים חסידיים. האווירה כולה משתנה, הילדים חוזרים מהחיידר ומספרים עם עיניים נוצצות על מה שהמורה סיפר להם, ולוחות המודעות מתקשטות בהזמנות להתוועדויות השונות.
עם ילד מיוחד זה שונה. אני זוכרת את שניאור חוזר מהמעון השיקומי – וכלום. שום אזכור על התאריך החסידי, שום חגיגה. נאדה. התבקשנו לשלוח אותו חגיגי בימים כמו "יום הגשם" ו"יום המשפחה".
זה כאב לי מאוד. נורא רציתי -למרות הקשיים של שניאור בהבנה ודיבור- שהוא ירגיש משהו. שיספרו לו, שישירו איתו. אבל ידעתי שזה לא בשליטתי, בטח כשהוא במסגרת שאינה חב"דית.
***
הנהגנו בבית שבכל תאריך חסידי אנו הופכים את ארוחת הערב להתוועדות. יושבים עם הילדים, בעלי מספר סיפור חסידי, ואומרים איתם "לחיים". זו בעיקר ההזדמנות עבור שניאור לספוג קצת תוכן חסידי ולהשתתף בהתוועדות, למרות שהוא בעיקר מחכה כל הזמן לרגע בו הוא יקבל את הכוסית עם מיץ הענבים…
לפני שנה, בבוקר של ראש חודש כסלו, עלה בי רעיון. בבוקר הלבשתי את שניאור בבגדים חגיגיים, והכנסתי לו לתיק -10 חטיפים לחלק לילדים בכיתה. הצמדתי פתק ובו כתבתי לגננות, שהיום זה תאריך חסידי מאוד חשוב בחב"ד, ושאשמח אם יחלקו את החטיפים לילדים כדי לציין את התאריך המיוחד.
קצת חששתי מהתגובה בהתחלה. בכל זאת, יש לגן את סדר היום שלו, ואני כאמא לא אמורה להתערב בו או בתכנים החינוכיים של המוסד. אבל בסוף היום כששניאור חזר, חיכה לי בתיק פתק חוזר מהגן בו הגננות סיפרו ששניאור מאוד התלהב לחלק לילדים את החטיפים, ושהוא היה ממש שמח מכך.
מאז הפכתי את זה למנהג קבוע. בכל תאריך חסידי אני שולחת את שניאור חגיגי לגן, עם חטיפים ופתק הסבר קטן על מהותו של היום.
***
ואז הבנתי. הפכתי את שניאור שלי לשליח! כן כן, למרות שהוא לא מבין, ולמרות שגם חבריו לכיתה לא מבינים (אם כי מתלהבים מאוד לקבל ממתק…), הוא מצליח בדרכו הייחודית ובחיוכו הכובש, להעביר מעט מן החום החסידי שהוא מקבל בבית, אל חבריו לכיתה, אל הגננות והצוות הרפואי.
כולם בגן של שניאור כבר יודעים: כאשר שניאור מגיע לבוש חגיגי – יש היום תאריך חסידי.
והמחשבה הזאת שינתה אצלי כל כך הרבה. כן, זה עדיין קשה. קשה לי שהוא לא ילד רגיל, וקשה לי שהוא לא לומד במוסד של חב"ד. אבל אני יודעת שלנשמה גבוהה כמו שלו יש שליחות בעולם, ושעליי מוטלת החובה והזכות לגדל אותו ולעזור לו בשליחות זו.
ושניאור שלי הוא סוג של שליח, בכל כך הרבה מובנים. שליח שנשלח אלינו כדי ללמד אותנו מהי אהבה טהורה ללא מילים. מהי נתינה ללא קבלת תמורה. לגלות כמה כוחות חבויים יש בנו. ובעיקר כדי להבין שלא אנחנו אלו שמנהלים את עצמנו, ולא אנחנו בוחרים עם איזה אתגרים להתמודד.
