זכיתי להיוולד במהלך השנה הראשונה לפטירתה של הרבנית חיה מושקא ע"ה -אשתו של הרבי מלובביץ'- וכמובן שנקראתי על שמה. כילדה אני זוכרת היטב את האחריות שהרגשתי על כתפיי להיקרא על שם הרבנית.
בשנים האחרונות נחשפים יותר ויותר סיפורים על אישיותה המיוחדת של הרבנית, על צניעותה הרבה, ועל הנהגותיה האציליות. עוצמה של אישה אשר התרחקה תמיד מאור הזרקורים, ופעלה רבות מאחורי הקלעים ובלי לספר על כך לאיש.
אחד הסיפורים אשר שבה את ליבי, היה כאשר ארגון נשות חב"ד שלחו לרבנית זר פרחים לכבוד יום ההולדת, אליו צורפה מעטפה עם שמות של נשים שביקשו ברכה. העוזר של הרבי והרבנית, הרב שלום בער גאנזבורג, הגיש לרבנית את הפרחים, ואילו את המעטפה העביר לרבי. הרבי ביקש ממנו להעביר גם את המעטפה לרבנית, והעוזר אמר "אבל רבי, הן רוצות ברכה!", ענה הרבי: גם היא יכולה לברך.
***
בשנים האחרונות, אנו שומעות על לא מעט תנועות שונות שקמו לפעול עבור שיפור מעמד האישה, ושוויון זכויות לנשים. מתוך התפיסה כי לנשים וגברים יש את אותן יכולות ותפקידים.
זכינו לראות דוגמה אישית אצל הרבנית למעמדה האמיתי של האישה. לתפקיד האמיתי והחשוב אותה היא ממלאה בשמחה ובמסירות. בלי כותרות ובלי קרדיטים, הרבנית היוותה את המנוע ואת העוצמה למפעל האדיר של הרבי. זכינו שאישיותה והנהגותיה משמשים לנו היום סמל ודוגמה בכל משפחה, למעמדה המרכזי של האישה בחיי המשפחה.
אני זוכרת באחת הפעמים, כאשר הלכתי עם שניאור שלי למעקב אצל רופאה מסוימת. יצא שדווקא אליה הגעתי כמה פעמים לבד, ללא בעלי, אשר לרוב מתלווה אליי לבדיקות והטיפולים השונים.
פעם אחת היא לא התאפקה ושאלה אותי ישירות: איפה בעלך בסיפור? למה את תמיד באה לבד?
יכולתי לומר לה כי זה רק במקרה, וכי בדרך כלל אני אכן באה עם בעלי. אך החלטתי להרחיב איתה את השיחה ולספר לה על מעמד האישה מהזווית היהודית חסידית. הסברתי לה על הערך והחשיבות של האישה כמרכז הבית, וכמי שנותנת כוח לכל המשפחה.
היא הקשיבה לי בדריכות, מהנהנת מידי פעם עם הראש. בסיום הדברים היא אמרה לי: זו לא פעם ראשונה שאני שומעת את ההסבר הזה, אבל עלייך אני רואה שזה אמיתי. שאת באמת ככה מרגישה. תגידי לי, כל החב"דניקיות הן ככה?…
***
השבת מתכנסות יחד כל השליחוֹת של חב"ד בארץ ובעולם. נשים שעזבו את החממה המוגנת, ויצאו אל הלא נודע – חיים של שליחות והתמסרות לתפקיד. חיים בהם מוותרים מתוך בחירה על כל מה שמוכר ונוח.
לאשה השליחה תפקיד מרכזי בחיי השליחות. גם כשהיא לא עומדת בחזית, כשלא תמיד רואים אותה. היא המנוע של הבית, היא זו המעניקה כח למשפחתה.
האמת? תמיד חלמתי להיות שליחה. כילדה ונערה התבוננתי בתמונות מכינוס השלוחות העולמי, וממש יכולתי לראות את עצמי שם. עומדת בין השליחות הוותיקות, משוחחת עמם ושואפת מהם כח. קינאתי בכל אחת מהן שזכתה לכך.
וכשהחיים זימנו לי שליחות אחרת, אתגר שונה ומיוחד, החלטתי שלמרות כל זאת אמשיך להתבונן וללמוד מאותם נשים אמיצות, השליחות של הרבי. אשאב מהם כוחות, ואלמד מההתמודדות שלהם אל חיי.
וכשאתבונן השנה שוב פעם בתמונות מהכינוס, עת אני יושבת בביתי בכפר חב"ד, מוקפת קהילה חמה ואוהבת – כבר לא אקנא. נכון, אני עדיין חולמת על יציאה לשליחות, אני עדיין רוצה, אבל היום אני בוחרת להתמקד בשליחות הפרטית שלי, בנשמה הגבוהה שהוטלה עליי האחריות לגדלה ולחנכה. שניאור שלי, השליחות של חיי.
