"מה, את אמא שלו?" שאלה אותי המטפלת של שניאור במפגש הראשון שלנו בגן. "את כזאת צעירה…" התקשתה להאמין למראה עיניה. אכן, במבט חטוף סביבי ראיתי את האימהות של הילדים הנוספים בכיתה של שניאור, אשר לא מעט מהן בגיל בו יכלו להיות האימהות שלי…
נושא הגיל צף הרבה פעמים. אם זה בשיחות עם רופאים, מטפלים, או אנשים נוספים שבאים במגע עם שניאור ופוגשים אותנו. משום מה, נדמה לאנשים שיש גיל מסוים שרק ממנו והלאה נולדים ילדים מיוחדים. בניגוד לפעם, כיום ניתן לראות יותר ויותר אימהות צעירות, אשר נבחרו לגדל ילד מיוחד.
שניאור נולד לנו פחות משנתיים אחרי החתונה. מצד אחד היינו הורים צעירים ועדיין חסרי ניסיון, מצד שני היינו ועדיין בשיא הכוחות, ועם היכולת להתאים את החיים שלנו אליו בצורה מהירה. להתאים את העבודה שלי בהתאם לצרכים של שניאור ולשעות שלו, להתאים את מקום המגורים בהתאם לסביבת הטיפולים שהוא צריך, ולמעשה- לתכנן את כל החיים מעכשיו והלאה סביב שניאור והצרכים המיוחדים שלו.
ברור לי שיש גם צדדים אחרים ופחות נוצצים בהורות צעירה לילד מיוחד, אבל אני בוחרת להסתכל על הצד החיובי, ולמצוא באתגר הזה כמה שיותר נקודות אור.
***
החודש אחגוג את יום הולדתי ה-28.
בספר 'היום יום' כתוב: "ביום ההולדת, על האדם להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם, והצריכים תיקון ותשובה – ישוב ויתקנם".
כשאני עוצרת לרגע ומביטה לאחור, אני מבינה שהגיל הוא רק מספר. השנים האחרונות לימדו אותי כל כך הרבה דברים, שלולא שניאור שלי ספק אם הייתי מודעת אליהם.
למדתי לא לוותר. לעצמי, לשניאור, ולסביבה. אם זה לצוות הרפואי – עמם התעקשתי שלא יעשו לשניאור הנחות, ואם זה למטפלות בגן – מהם ביקשתי שידרשו משניאור יותר.
וכמובן גם מעצמי – לא לוותר על יציאה לטיפול גם אם אני נורא עייפה ובחוץ יורד גשם. לא להרים ידיים מול כל הבירוקרטיה המעייפת, נחלתה של כל משפחה עם ילד מיוחד.
למדתי להאמין. להתבונן בכך ש"אין רע יורד מלמעלה", ושהאתגר הזה שנקרא שניאור הוא לטובתי. נכון, אני לא יודעת למה ואיך, אבל אני מאמינה. ושאם דווקא אני נבחרתי למשימה הזאת, אז יש לי את הכוחות למלא אותה, מתוך תחושת שמחה ושליחות.
למדתי להודות. על הדברים הקטנים, המובנים מאליהם לכאורה. למדתי שלא מעט דברים שלנו נראים טבעיים וברורים מאליהם, לאדם אחר זה יכול להיות מלחמה ומאבק יומיומי. אני מודה יום יום על כל התקדמות קטנה של שניאור, על כל תנועה או הברה חדשה.
***
והלמידה הזאת לא מסתיימת אצלי, היא מחלחלת הלאה, לכל המשפחה.
בכל סעודת שבת בבית, אנחנו אומרים 'לחיים' וכל אחד מברך את שאר בני המשפחה. מנדי, הבכור בן ה-5, תמיד גונב את ההצגה עם הברכות התמימות והטהורות שלו.
באופן קבוע הוא מקפיד לברך את שניאור לפני כולם. "שתשאיר את הכיפה על הראש כל הזמן, שתלמד להגיד עוד מילים, שתתחיל לאכול לבד" – זה הסגנון של הברכות. דברים שנראים קטנים ופעוטים, אבל אצל שניאור מדובר בהתקדמות גדולה ומשמעותית.
ואני מסתכלת עליו מהצד, נלחמת עם הדמעות שמאיימות לפרוץ כל רגע. נוכחת שוב לראות עד כמה הגיל אינו תופס מקום, וכיצד ילד בן 5 מגלה הבנה ולומד לקבל את אח שלו כמו שהוא, לבקש ולהודות על הדברים הקטנים.
אני החודש בת 28. מאחלת לעצמי להמשיך להאמין ולהודות עוד הרבה שנים טובות ומאושרות.
