כוחן של מילים
ולפעמים זה בכלל עניין של תזמון. של בשלות נפשית ושל המתנה לרגע הנכון, לרגע בו יהיו מספיק כוחות להתמודד עם כל ההשלכות, השאלות וההסברים שיבואו בהמשך.
אחד האירועים המשמעותיים עבור המשפחות בכפר חב"ד, הוא ללא ספק מעמד ה"פאראד" – תהלוכת ל"ג בעומר המתקיימת מידי שנה במעמד ענק. החל מהתהלוכה עצמה בה צועדים אלפי ילדים יחד, וממשיך בכנס עם תכנית מרתקת וחווייתית לכל המשפחה.
בשנה שעברה מצאתי את עצמי יושבת בתכנית יחד עם שתי אימהות נוספות לילדים עם צרכים מיוחדים. מטבע הדברים, השיחה קלחה במהירות למכנה המשותף הבולט שלנו, ושיתפנו אחת את השנייה באתגרים ורגעים מהחיים עם הילד המיוחד שלנו.
הייתי כל כך שקועה בשיחה, שכלל לא הבחנתי באשה שישבה מאחורינו והקשיבה לכל מילה שלנו. למעשה, ייתכן ועד היום לא הייתי יודעת מזה כלל, אלמלא ההודעה שקיבלתי מספר ימים לאחר מכן מגב' שרה רבקה ליפש – רכזת פעילות אנ"ש בעמותת 'יד לילד המיוחד".
"פנתה אליי אישה אחת" כתבה לי, "שיש לה ילד מיוחד, אך עד היום היא לא מספרת על כך לאף אחד. היא ישבה מאחורי כמה נשים בתהלוכת ל"ג בעומר, ושמעה אותן משוחחות בחופשיות על הילדים המיוחדים שלהן, ובעקבות כך היא החליטה להפסיק להסתיר את הילד והיא רוצה לבוא לפעילויות של העמותה. האם את אחת מאותן נשים ששוחחו שם?"
אחרי כמה בירורים מולה, התברר שאכן זו אני אחת מאותן נשים להן היא הקשיבה. לא חלמתי שהשיחה הזאת – אשר בעיניי היא הייתה עוד שיחה נעימה, אך לא ייחסתי לה חשיבות מעבר לכך – תחולל מהפכה כה גדולה אצל אישה אחרת שבהשגחה פרטית נחשפה אליה.
***
הסיפור הזה החזיר אותי אחורה, לתקופה בה התחלתי לראות בצורה ברורה ששניאור שלי הוא ילד שונה. עוד לא הייתה לנו הגדרה ברורה, אך כל הסימנים כבר העידו על כך.
ואז מגיעה הדילמה. לספר? לחכות?
ואין תשובה אחת שנכונה לכולם. כי לא כל מה שמתאים לאישה אחת, בהכרח יתאים גם לאישה אחרת.
כי לפעמים ההסתרה משמשת כמגן מפני הבאות, ולפעמים היא דווקא מהווה נטל נוסף אשר גוזל לא מעט אנרגיה וכוחות.
ולפעמים זה בכלל עניין של תזמון. של בשלות נפשית ושל המתנה לרגע הנכון, לרגע בו יהיו מספיק כוחות להתמודד עם כל ההשלכות, השאלות וההסברים שיבואו בהמשך.
ובאותו זמן קיבלתי החלטה -יחד עם בעלי – שאת שניאור שלנו אנחנו לא מסתירים. שאנחנו לא מתביישים לדבר עליו, גם אם זה קשה ולא פשוט. גם כשהמילים 'ילד מיוחד' נתקעות לי בגרון. באופן אישי ובמבט לאחור אני לגמרי שלימה ושמחה עם ההחלטה הזאת.
אני לא צריכה להסביר למה איחרתי לאירוע משפחתי, או למה אני נראית כל כך עייפה. אני לא צריכה להתנצל כששניאור פותח לשכנים את דלת הבית, כי הם כבר מכירים אותו ומקבלים אותו עם חיוך.
אני מנצלת כל טיפת אנרגיה מיותרת בשביל לקדם את שניאור עוד קצת, ולא בלהסתיר אותו, או בלהתחמק מהסברים על ההתנהגות שלו.
וכן, אני גם כותבת את הטור הזה, חושפת חלקים מחיי ומחיי משפחתי. משתדלת לתת כוחות לאימהות נוספות של ילדים מיוחדים שקוראות אותי כאן.
***
מהסיפור הזה למדתי כמה גדול הוא כוחה של מילה. איזו השפעה יכולה להיות למילים שלנו, ועד כמה הן מסוגלות ליצור שינוי אצל השומע אותם, גם מבלי שנתכוון לכך או שנדע בכלל שמישהו שמע אותנו.
ועם הכוח הזה באה אחריות גדולה. בפרט בימים אלו, בהם נוהגים להתחזק עוד יותר בעניינים של אהבת ישראל ושמירה על כבוד הזולת. לחשוב קצת לפני שמדברים, ולהתפלל שמהמילים שלנו יצאו רק דברים טובים.
