ישבתי מולה מבולבלת. מנסה להבין את המשמעות, את הצעד. עדיין לא שלימה עם הרעיון. "אולי נחכה עם זה קצת? נראה איך הוא מתקדם בינתיים?"
שניאור היה בן קרוב לשנה. בגיל כמובן, לא בתפקוד. הרופאה מולי ניסתה לשכנע אותי להעביר אותו כבר עכשיו למעון השיקומי. סיפרה לי עד כמה זה חשוב, ועד כמה שניאור יוכל להתקדם במקום כזה.
אני מקשיבה לה, אך במוחי רצות להם המחשבות בקצב מסחרר. מדמיינת את עצמי רצה בין וועדות השמה, מסיירת בין המעונות, בוחרת את המעון המתאים, דואגת להסעה מידי יום, פותרת את סוגיית האוכל הכשר, וכן הלאה והלאה.
אבל אז אמרה הרופאה את משפט המחץ, שבבת אחת ניער אותי מכל המחשבות, וגרם לי לקבל את ההחלטה: "מושקי, הזמן עם שניאור הוא קריטי. מה שהוא לא ילמד עכשיו, בשנים הראשונות, ייקח לו אחר כך פי שתיים זמן ללמוד!"
המשפט הזה לא יוצא לי מהראש מאז. מרגישה מידי יום את המרוץ נגד הזמן, את הלהט להספיק כמה שיותר, ולתת לשניאור כל מה שאפשר כדי לקדם אותו.
***
שניאור נכנס למעון השיקומי. אך זמן קצר אחר כך הבנתי, כי למרות שהוא מקבל שם טיפולים רבים – באין ערוך למעון רגיל – הוא עדיין זקוק לתוספת משמעותית כדי להתקדם ולצמצם את הפער.
היום יותר מפעם, יש ריבוי עצום של שיטות טיפול כאלו ואחרות, בארץ ובחו"ל. כל מי ששמעה ממני שאני מחפשת לקדם את שניאור בתחום כזה או אחר, ידעה להמליץ על שיטת טיפול שהיא מכירה.
אבל הריבוי הזה יוצר גם לא מעט בלבול. ואני מוצאת את עצמי מבלה שעות בקריאת מידע מקצועי על אותם שיטות, בחיפוש אחר סיפורי הצלחה, ובפגישות עם אנשי מקצוע בניסיון לבדוק האם זה אכן מתאים לשניאור שלנו.
והצורך להחליט הוא לא פשוט. בין אם זה לפסול שיטת טיפול מסוימת – כשבלב תמיד מקנן החשש שמא אנחנו מפספסים כאן הזדמנות, ובין אם זה ללכת על שיטה אחרת – אשר לרוב דורשת לא מעט השקעה של זמן ומשאבים כספיים.
ומעל הכל מרחף לו הזמן, השעון שלא מפסיק לתקתק ומזכיר לנו כי לא כדאי להתעכב.
בסופו של דבר סידרנו לשניאור (ולנו) שיגרת טיפולים קבועה, אך תובענית. יום ראשון בריכה וקלינאות תקשורת, יום שני טיפול בשיטת "קרניו סקראל" אצל מומחה בתל אביב, יום שלישי חופשי, רביעי שוב בריכה, וחמישי שוב קרניו.
זה תובע מאיתנו ומשניאור לא מעט. אני מנהלת יומן טיפולים עמוס, ומתחלקת עם בעלי בנסיעות הרבות.
וברגעי הקושי הלא מעטים, אני תמיד נזכרת שוב באותו מעמד מול הרופאה, ועד כמה חשוב כעת לייקר כל כך את הזמן ולנצל אותו היטב.
***
וזה נכון לא רק לילדים מיוחדים, אלא גם לכל אחת מאיתנו.
אסיים בסיפור קצר של הרבי מליובביץ' על יוקר הזמן, ועד כמה קשה להשלים דברים שלא עשינו בזמן המיועד להם.
לקראת ח"י אלול תשי"ב (8 לספטמבר 1952) קצת אחרי שהרבי קיבל על עצמו את הנשיאות בחב"ד, נכנס הרב שמואל לוויטין ע"ה אל הרבי וביקש ממנו לערוך התוועדות. הרבי ענה לו כי אין לו זמן. הרב לוויטין הפציר בו שוב ושוב, ושטען כי יש קבוצות של תלמידי ישיבה שהגיעו במיוחד – נאות הרבי ויצא להתוועדות שארכה שעתיים בדיוק.
מספר חודשים לאחר מכן, יצא הרבי מחדרו ליטול ידיו בקצה המסדרון, ופגש ברב לוויטין, אשר ניצל את ההזדמנות וביקש שוב מהרבי להתוועד. הרבי השיב לו: עדיין לא הספקתי להשלים את אותן שעתיים של ח"י אלול…
