המנקה שהתייצבה אצלי מיד אחרי פורים, הסתכלה עליי מבולבלת כולה. "אני לא מבינה, הבית שלך לא כזה גדול. למה את אומרת שיש כאן הרבה עבודה?" הפטירה תוך כדי שהיא מגניבה מבט חשוד על דירת שלושת החדרים שלנו.
התלבטתי איך ומה להסביר לה, אם בכלל. לא רציתי לבזבז את הדקות היקרות (תרתי משמע) כדי לספר לה שיש לי ילד מיוחד בבית, מה זה אומר, ואיך זה בדיוק קשור לכך שמחכה לה עבודת ניקיון לא פשוטה כלל.
כי יש דברים שקשה להסביר אותם. כמו איך בדיוק הגיעה חתיכת במבה למגירת הגרביים, או למה שוכבת לה חבילת עוגיות סגורה בתחתית סלסלת הכביסה.
התחביב האהוב ביותר על שניאור הוא לפתוח ולסגור חפצים. ככה מידי פעם אני מוצאת כל מיני "הפתעות" בכל מיני מקומות.
בבית שלנו הכלל "אבק זה לא חמץ" מקבל משמעות חדשה: גם איפה שאין אבק, רוב הסיכויים שיש שם חמץ.
***
עם השנים, נשות ישראל פיתחו שיטות שונות בניקיונות לפסח. השיטה הנפוצה היא "מהקל אל הכבד" – קודם כל מתחילות לנקות את החדרים המרוחקים יותר, עושות סדר בארונות, מנקות את הצעצועים, הספרייה, וככה לאט לאט מתקרבות אל המקום המקודש ביותר בבית – המטבח.
אני פיתחתי שיטה שונה, קראתי לה "מלמעלה למטה". אני מתחילה את הניקיונות מהמקומות הגבוהים בבית, אליהם שניאור לא מגיע. ככל שעובר הזמן אני מתקרבת לרצפה.
כשנשים שואלות אותי "נו, איפה את אוחזת בניקיונות לפסח?" אני עונה שכבר חצי בית נקי לגמרי. כלומר, החצי העליון של הבית מהאמצע עד התקרה…
אבל לניקיונות לפסח עם ילד מיוחד בבית יש גם צדדים חיוביים, לפחות בעיניי.
למדתי עם הזמן לשחרר, ופחות להילחץ מכך שהילדים נכנסים לחדרים עם חמץ. את הניקיון של "חצי הכדור התחתון" של הבית אני שומרת לשבוע האחרון.
למדתי להתארגן מראש. את המטבח אנחנו מכשירים לפסח כמעט שבוע לפני החג, כדי שאוכל לסיים את הניקיונות בלי חמץ חדש שנכנס הביתה. המרפסת הופכת לחדר האוכל המשפחתי, שהוא גם החדר היחיד בבית שאת הדלת שלו שניאור לא מצליח לפתוח לבד.
ובעיקר למדתי, שילד מיוחד משנה את הכל. גם הניקיונות לפסח נראית אחרת לגמרי מכל מה שהייתי רגילה והכרתי אי פעם.
ובאשר למנקה, היא למדה את המצב היטב כבר בשבוע הראשון שהיא הייתה אצלי. היום, השאלות שלה התחלפו מהקצה אל הקצה, כשהשאלה העיקרית שחוזרת על עצמה שוב ושוב היא: "אני לא מבינה. אז איך את מסתדרת איתו כל השנה?"
***
מסופר על בחור אחד שכאשר רצה להתקבל לישיבת חב"ד בעיירה בליובאוויטש (בשנת 1897), נתקל בסירוב של הרבי הקודם של חב"ד, המכונה הרבי הריי"צ, שהיה אז מנהל הישיבה. בהתייעצות עם אביו – האדמו"ר רבי שלום דובער המכונה הרבי הרש"ב – טען כי "כי פניו של התלמיד הן גסות וזה מראה על פנימיות גסה". אביו ביקש ממנו לתת לבחור להישאר חודש אחד בישיבה ואז ישקלו את הנושא מחדש.
אותו חודש היה חודש ניסן, והבחורים נהגו לסייע בניקיונות ובהכנות לחג. הרבי הרש"ב ביקש לתת לאותו בחור את עבודות הניקיון הקשות ביותר, ואכן הוא עבד קשה מאוד פיזית וניקה את התנורים.
בליל הסדר, ניגש הרבי הריי"צ לאביו ואמר כי אינו מזהה את הבחור, מאחר ופניו הפכו לעדינות ממש. השיב לו אביו כי זו הסגולה המיוחדת של ניקיון לפסח "אשר מטהרת את הלבבות".
אז אם נתקלתן במקרה במנקה עם פנים ממש עדינות וטהורות – זו ככל הנראה המנקה שלי…
