אחד הדברים שחידש הרבי מלובביץ' על המשמעות של חג החנוכה, הוא הקשר המיוחד שיש לחנוכה עם נושא החינוך. בשיחה שנשא הרבי בפני הילדים לפני 31 שנה, הסביר את הקשר בין חנוכה לחינוך: ימי החנוכה קשורים באופן מיוחד עם ילדי ישראל. דבר זה נרמז בשמו של החג – חנוכה ־ מלשון "חינוך".
אפשר לדבר כל כך הרבה על חינוך הילדים, ותמיד יישאר עוד על מה לדבר. נושא זה הוא כל כך מרכזי וחשוב, עד כדי כך שהרבי הקודם של חב"ד ביקש להקדיש לכך חצי שעה מידי יום!
ואם אצל ילד רגיל כל כך חשוב החינוך שלו, אצל ילד מיוחד על אחת כמה וכמה. ודווקא עם שניאור שלי ראיתי במוחש את כוחה של ההתמדה בחינוך הילדים.
***
אחד הדברים הבולטים אצל שניאור, הוא הצורך ללמד אותו כל פעולה מאות פעמים. כן, אני רצינית – מאות פעמים. אני זוכרת את התקופה הארוכה בה שניאור עדיין לא למד ללכת, כאשר באחת הפעמים במהלך טיפולי הפיזיותרפיה אמרה לי המטפלת משפט אשר מלווה אותי מאז: "אם ילד רגיל צריך ללמוד 2-3 פעמים, אז שניאור צריך 100 פעמים. ואם צריך יותר, אז נלמד אותו יותר. ואת עוד תראי ששניאור ילך כמו כולם".
והיא צדקה. ולמעשה ככה זה בכל פעולה, בכל מילה חדשה. מאות פעמים עד ששניאור לומד, ועוד מאות פעמים כדי שיזכור את זה לאורך זמן. ככה הוא למד להגיד אמא ואבא, וככה הוא למד לשתות מים לבד מהכוס. וככה הוא לומד עוד ועוד, שוב ושוב, מנסה להדביק את הפער התפקודי וההתנהגותי עד כמה שניתן.
וזה לא פשוט, זה אפילו מתיש. ללמד ילד מילה או פעולה חדשה שוב ושוב – כאשר על פניו נראה כי אינו מבין כלום – זה מייאש ומתסכל.
אבל אז, אחרי כל המאמצים, מגיע רגע של סיפוק. רגע בו שניאור מצליח לעלות את המדרגות לבד בפעם הראשונה, או שהוא לומד להגיד את המילה ׳מים׳ כשהוא צמא ומבקש לשתות.
וזה שווה הכל. ובעיקר, מראה לי כי הדרך והלימוד היו הכרחיים, וכי למרות שנדמה היה ששניאור לא מבין ולא משתף פעולה, הלימוד חלחל אליו לאט לאט, ובסופו של דבר הוא הצליח ליישם.
כי גם כשלא רואים תוצאות בשטח, אסור להרים ידיים. חינוך ודוגמה אישית לאורך הדרך משיגים את המטרה, גם אם לוקח זמן רב עד שרואים את התוצאה.
***
ועם כל הקושי ללמד את שניאור פעולות פשוטות יומיומיות, אנחנו לא מוותרים כמובן גם על החינוך היהודי -חסידי.
נטילת ידיים בבוקר הייתה אחת המשימות הקשות. שניאור היה מתנגד והייתי צריכה לבצע את זה יחד עם בעלי. כיום שניאור מבין שזהו נוהג קבוע, ועומד יפה על השרפרף הקטן ליד הכיור, ומושיט את ידיו.
אני מברכת איתו את כל הברכות, ואומרת איתו קריאת שמע לפני השינה. הוא יושב ליד אבא בסעודות שבת, שותה יין מהקידוש ומתלהב כשמנגנים ניגונים.
ולמרות שעל פניו נראה שהוא לא מבין, שהוא מנותק משהו, אני יודעת שזה מחלחל אליו פנימה, לנשמה הטהורה שלו. ואני יודעת ומאמינה שיבוא היום והוא יעשה את הדברים הללו בעצמו, ושכל הדרך והחינוך שנתנו לו ייצאו בסופו של דבר לפועל.
ואולי אפשר לפרש ככה את המילים "נס חנוכה"; בחינוך (חנוכה) יש לא מעט ניסיונות (נס), אבל כשעושים את התפקיד שלנו כהורים ומחנכים, בסוף גם מגיע הנס כפשוטו, ורואים תוצאות למעלה מדרך הטבע.
