אין מי שלא אוהבת את חנוכה. חג שכולו אור. מגיע בדיוק בזמן – קצת אחרי שהחורף התחיל והקור חודר לעצמות. חג של משפחה, של מאכלים ביתיים, ובעיקר חג של הודיה על הניסים שלא מפסיקים ללוות אותנו. בימים ההם בזמן הזה.
ואין הזדמנות טובה מזו כדי להתבונן בניסים הקטנים המלווים אותנו בימי השגרה. אותם דברים קטנים שלא תמיד שמים אליהם לב, אבל במבט לאחור אנחנו רואים את יד ההשגחה העליונה בסיפור.
כמו כל אמא, גם החיים שלי מלאים בניסים קטנים כאלו. הכדור שעף בבית וכמעט פגע בנרות של שבת, וכוס הזכוכית שהתנפצה אך ב"ה אף אחד לא נפגע. והרשימה עוד מתארכת ככל שהילדים מתווספים וגדלים – כן ירבו בלי עין הרע.
התגובה הטבעית שלנו במקרים כאלו היא "ברוך השם, איזה נס!" וממשיכים הלאה. כבר התרגלנו, והשגרה דורשת את שלה. ואז מגיע חנוכה, חג שכולו ניסים. זמן מצוין להודות על אותם ניסים יומיומיים שחולפים על פנינו.
***
עם ילד מיוחד זה מקבל משמעות כפולה ומכופלת. שניאור שלי עדיין לא מודע לסכנות, והוא זקוק להשגחה מתמדת גם בבית. אי אפשר להוריד ממנו את העיניים לרגע.
כשנכנסים אליי הביתה בפעם הראשונה, תמיד אני מסבירה שהבית שלנו "מותאם לילדים מיוחדים". לא, אין תקן תאימות ממשלתי או משהו כזה, אלא מצב נתון בו אני חייבת להיות ערוכה ולמנוע מראש כל תרחיש.
הדלתות נעולות מבחוץ. כך אני מונעת מצב בו שניאור שלי ייכנס לאחד החדרים לבד, ללא השגחה, מה שלרוב מהווה מתכון מושלם לתקרית לא נעימה. אם זה בקבוק בושם יקר שנפל מהשידה והתנפץ, או ארון משחקים שהתרוקן בפתאומיות כשכל החלקים מפוזרים ומעורבבים על הרצפה.
על השולחן בסלון ועל השיש במטבח יש קו אדום בלתי נראה. הקו מסמל את הגבול בו אפשר להניח חפצים כך ששניאור לא יגיע אליהם. זה אומנם מקטין את השטח הפנוי בשליש, אבל גם מקטין את הסיכוי ששניאור יגיע לחפצים מסוכנים עבורו.
ואחרון חביב, תוצרת שבדיה בואכה איקאה, הם אביזרי הבטיחות המאפשרים לנעול ארונות, מגירות, ולכסות שקעים. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם. אני עדיין מחכה לפטנט שימנע משניאור לכבות אורות, בינתיים כל ערב שבת בעלי מדביק את כל המפסקים בבית עם דבק סלוטייפ (רעיון שעלה אחרי שבת חשוכה במיוחד…).
***
מה שמעניין כשמתבוננים בסיפור נס פך השמן, הוא שבאף יום הם לא ידעו מה יהיה למחרת, והאם יתרחש שוב פעם הנס של אתמול. בכל יום הם הודו על אותו נס קטן, על השמן שהספיק ליום אחד נוסף. רק במבט לאחור, ביום השמיני, הם הבינו שקרה נס גדול מכפי שהם חשבו, והשמן הספיק בסופו של דבר לשמונה ימים.
ככה אני גם מרגישה בחיים. יום רודף יום, נס קטן רודף את משנהו. אבל רק במבט לאחור אני רואה, יודעת ומבינה את שרשרת הניסים שמלווה אותי מידי יום, ואת השמירה האלוקית שעוטפת את שניאור שלי.
והידיעה הזו נותנת לי כח. אותם רגעים של השגחה פרטית בהם אני מבינה שאני לא לבד. אותם רגעים בהם אני מבינה שעם כל השמירה שלי על שניאור, אני לא יכולה בלי העזרה של הקב"ה. אותם רגעים בהם אני מבינה שעליי להודות שוב ושוב על ניסיך שבכל יום עמנו.
