חז"ל אומרים "כל ההתחלות קשות", אבל יש גם משהו יפה בהתחלות. ההתרגשות, הציפייה, החלומות לקראת העתיד. אם זו כלה ביום חופתה, יולדת טרייה, או אפילו מקום עבודה חדש.
הלוואי והייתה אפשרות לנצור את אותם רגעים, לשמר אותם לזמן ארוך ולהיזכר בהם מידי פעם. להתמלא מחדש באותה הרגשה נהדרת של משהו חדש שמתחיל, של ציפייה שטרם נגוזה, של תקווה שעדיין לא נמוגה.
ואז מגיע תורם של החיים, של השגרה, ושל המציאות, המהווים את המחיצה בין הרצוי למצוי. בין הציפיות שלנו לבין האתגרים שהחיים מזמנים לנו.
ואולי זה גם סוג של "התחלה" חדשה. התחלה של אתגר חדש, התחלה של החיים עצמם כפי שהקב"ה מזמן לנו, ולא רק כפי שאנחנו רצינו וחלמנו. ואכן, התחלות אלו הם קשות. וכגודל האתגר כך גודל הקושי.
למזלנו, החיים עצמם הם אלו שעוזרים לנו להתגבר על הקשיים. השגרה השוטפת, החיים עצמם שזזים בקצב כל כך מהיר, ולא משאירות זמן להתעסק עם הקשיים. וגם הזמן שעושה את שלו, והקשיים הופכים בסופו של דבר לחלק מהשגרה.
***
ויש את הרגעים הללו, בהם את רואה ומרגישה את הקשיים בשיא עוצמתם.
עם שניאור שלי זה קורה כשאני רואה ילדים אחרים בגילו. אני זוכרת אותם במעון בכפר חב"ד עם שניאור, ושמחה לראות איך הם גדלו לתפארת ברוך השם, וכיצד הם הפכו מתינוקות קטנים לילדים גדולים ומבינים. איך הם נותנים להורים שלהם רגעים של נחת ושל אושר.
ואז אני רואה איך שניאור שלי נשאר מאחור. עדיין תינוק, עדיין קטן.
כשאני רואה איך הם כבר הולכים לחיידר, תיק קטן על הגב, והיד הקטנה חפונה ביד הבוטחת של אבא ואמא. ושניאור שלי? עדיין מחכה כל בוקר להסעה שתיקח אותו לגן השיקומי שלו בבני ברק.
איך הם כבר לומדים לרכב על אופניים, ושניאור בקושי נוסע על בימבה. איך הם הולכים עם אבא לבית כנסת בשבת, ושניאור תמיד נשאר בבית.
לראות את בני הדודים משחקים יחד, נהנים וצוחקים, ושניאור לבד בצד, מתבודד. לא שייך.
וכמה שכבר התרגלתי, וכמה שכבר השלמתי עם זה שיש לי ילד מיוחד, זה תמיד צובט בלב. תמיד מעורר מחשבות של 'מה היה אילו'.
***
ואז שניאור מעורר אותי מהמחשבות. מושך לי בשמלה, מנער אותי אל החיים. ואני מתבוננת בו, בפנים הטהורות שלו, ובחיוך התמידי שלו שכובש את כולם. מנסה להבין מתנועות הידיים שלו מה הוא רוצה עכשיו.
ובין רגע נעלמות כל אותן המחשבות. אני רואה את המלאך שלי, איך הוא לא נותן לשום דבר לעצור אותו. איך הוא שמח בחלקו, נהנה מעצם החיים.
רגשות גאווה אימהיים מציפים אותי בין רגע. אני מסתכלת עליו ומהרהרת בדרך הארוכה שהוא עשה עד היום. רואה את הנחישות שלו להתקדם הלאה, ללמוד דברים חדשים, ולהוכיח לכולם שגם הוא יכול.
נזכרת איך לפני שנה נצבט לי הלב כשראיתי ילדים הולכים, והנה היום שניאור כבר הולך בכוחות עצמו. איך הוא כבר למד לטפס על המתקנים בשכונה, ואיך הוא כבר משמיע מעט הברות.
איך גם הוא מגשים את הציפיות שהיו לנו, אבל בדרך ובקצב שלו. בציפיות שמתאימות לו ולמה שהוא מסוגל. ואיך הוא מפתיע גם אותנו לפעמים, ומראה לנו שהוא יכול גם מעבר למה שציפינו.
חז"ל אומרים "כל ההתחלות קשות", אבל יש גם משהו יפה בהתחלות. ההתרגשות, הציפייה, החלומות לקראת העתיד. גם אם זה אומר לפעמים להוריד את הציפיות, להסתכל למציאות בעיניים ולשמוח במה שקיבלנו.
