זה יכול לקרות בהתוועדות חסידית, באירוע משפחתי, או בכל הזדמנות אחרת בה מברכים אחד את השני. "רפואה שלימה לשניאור זלמן בן חיה מושקא" אשמע שוב ושוב, ואענה "אמן" בחיוך תודה.
אבל בלב שלי משהו מתכווץ. משהו בי מרגיש לא נוח לשמוע את זה. שניאור שלנו אינו חולה. לא התקלקל אצלו שום דבר. הוא אינו זקוק לתרופה מסוימת, ואף רופא לא יוכל לשנות אותו לילד רגיל.
ככה הוא נולד, כי ככה הקב"ה החליט שהוא יהיה. הוא בריא ושלם בדרך שלו. בייעוד האישי בשבילו הוא ירד לעולם. יש בו את כל מה שהוא צריך כדי לחיות את חייו כפי שהם נועדו לו.
אני לא מתקנת אף אחת, ואין לי תלונות על כך. להיפך, אני שמחה שמברכים את שניאור, שחושבים עליו ושרוצים את הכי טוב בשבילו. אני יודעת שזה רק מכוונות טובות. ועדיין, מוצאת את עצמי במלחמה פנימית בכל סיטואציה כזאת.
***
אני זוכרת היטב את פניהם של הצוות הרפואי, כאשר בתחילת הדרך שאלתי אותם שוב ושוב את אותה שאלה. זוכרת את הגמגומים והניסיונות לתת לי תשובה אמיתית מצד אחד, ומצד שני לשמור על רגישות ולתת תקווה.
"האם שניאור שלי יהיה ילד רגיל?" לא הרפיתי. הוא היה אז בן שנה וקצת, ואני הייתי עמוק בשלב ההכחשה הראשונית. תליתי את עיניי בציפייה שוב ושוב לעבר הרופא התורן, מחכה לשמוע ולו צליל עדין של תשובה חיובית. סיכוי קטן שהוא יהיה ילד רגיל, תקווה קטנה להיאחז בה.
והאכזבה הכתה בי כל פעם מחדש. כל פעם בה קיבלתי תשובה מהוססת, לא ברורה ולא מחייבת. במבט לאחור, אני מודה לרופאים שהשכילו לא לומר לי את האמת בפנים, ואפשרו לי להבין את זה בעצמי – לאט לאט בקצב שלי. אבל אז כל כך רציתי את זה, כל כך חיכיתי לשמוע שיש סיכוי.
לקח לי שנה נוספת להבין בצורה סופית שלא, שניאור לעולם לא יהיה ילד רגיל. אנחנו נעבוד קשה ונצמצם את הפער ככל שניתן, אבל הפער בחיים לא יצטמצם לגמרי. הוא תמיד יהיה שונה, מיוחד, פחות מבני גילו.
לקח לי זמן לקבל את שניאור בדיוק כמו שהוא. בדיוק כמו שהקב"ה ברא אותו. שלם. מושלם.
כל ילד שמגיע לעולם דורש השקעה ומאמץ. ללמד אותו, לחנך אותו ולהקנות לו כלים לחיים. ושניאור שלי דורש יותר. הרבה יותר. כי ככה הוא נולד. כי זה חלק מהתפקיד והשליחות שלו פה בעולם. כי זה חלק מהאתגר שלנו.
***
וזה בדיוק מה שאנחנו מברכים את שניאור.
שתגדל, שתתפתח, שתצמח ושתבין יותר. שכל ההשקעה הגדולה בך תישא פירות. שנצליח לראות בך תמיד את החלק השלם שבך. שנאהב אותך בדיוק כמו שאתה.
ולמעשה, אני מברכת גם את עצמי. שאזכור את זה תמיד, גם ברגעי קושי ומשבר. שאדע ואאמין בכל ליבי שכל האתגרים הם חלק מקיומו של שניאור. הם חלק משלימות הבריאה.
הוא לא זקוק לרפואה, הוא זקוק להשקעה. להבנה. הוא זקוק לעזרה כדי למצות את הפוטנציאל האישי שטמון בו. הוא צריך שיאמינו בו כל יום מחדש.
ילדים מיוחדים אינם ילדים חולים, ואסור לנו להפוך אותם לכאלו. בריאות זה חשוב, בדיוק כמו לכולם, אבל ילדים מיוחדים זקוקים לברכות מסוג אחר.
חודש שבט מסמל בשמו את ראשי התיבות שנתבשר בשורות טובות. זה האיחול הטוב ביותר שאני רוצה לאחל לעצמי, ולכל אמא לילד מיוחד בעולם. ושנהיה בריאים, כולנו.
