כשיש ערב של אימהות לילדים מיוחדים, אני לא בודקת מה התכנית. כן, התכנית והמרצות מהוות נדבך חשוב בערב, אך לא זה מה שגורם לי להחליט האם לצאת או להישאר בבית.

רק בשמחות ומאחורה ישבנו אנחנו, האימהות, והסתכלנו על הילדים שלנו. סיפרנו אחת לשנייה על ההתקדמויות שלהם, על הטיפולים ועל האתגרים.  הבנו היטב אחת את השנייה,

בשמחה ובפנימיות את הכלל שאימצתי בנוגע לשניאור לקחתי ממעמד הר סיני: נעשה ונשמע. קודם כל נעשה בפועל ונקיים את המצוות, ואחר כך בעזרת השם יגיע

  השעה שלי זאת השעה שלי עכשיו. זה הזמן להכין לי כוס קפה, ולקרוא את המוסף הזה שאתן מחזיקות עכשיו ביד. שעה של מנוחה והנאה

דוגמה אישית אצלנו בבית הגישה לשניאור היא שקיבלנו מתנה. בדיוק כמו שמתנה לא בוחרים מראש, והיא לא תמיד בדיוק מה שרצינו וציפינו, אבל היא מתנה.

  כוחן של מילים ולפעמים זה בכלל עניין של תזמון. של בשלות נפשית ושל המתנה לרגע הנכון, לרגע בו יהיו מספיק כוחות להתמודד עם כל

  אין דבר אבוד אני מודה להשם שפיזית הוא גודל ומתפתח. אך יחד עם זה מגיעים לא מעט אתגרים אחד הסימנים לכך שהילדים גדלים ומתפתחים,

אחד המחזות האהובים עליי בשבתות, הוא המראה של האבות הצועדים יחדיו עם ילדיהם הקטנים לבית הכנסת. היד הזעירה של הילד האוחזת בידו של אביו, והשיחות

פסח זה החופש המושלם. כל המשפחה יחד, מזג אוויר אביבי ונוח, הרבה טיולים ואוכל שונה עם ניחוחות של חג. סוג של חופשת אמצע שנה, אחרי

אז הנה מגיע סוף סוף הרגע הגדול. הבית מצוחצח ונקי, אפוף ריחות תבשילים של פסח. השולחן בסלון ערוך וחגיגי, והילדים עומדים ליד הכיסאות – לבושים

המנקה שהתייצבה אצלי מיד אחרי פורים, הסתכלה עליי מבולבלת כולה. "אני לא מבינה, הבית שלך לא כזה גדול. למה את אומרת שיש כאן הרבה עבודה?"

הגעתי למסיבה בגן של שניאור מלאת חששות. התיישבתי והסתכלתי על הנשים סביבי, כולן אימהות של ילדים מיוחדים, ואני לא מכירה שם אף אחת. אני מזהה

"אז איזו תחפושת אתה רוצה השנה?" שאלתי את מנדי שלי לפני כמה ימים. התחפושת של שנה שעברה כבר קטנה עליו, והוא גם נורא רצה להתחדש

מכירות את ההרגשה אחרי אסיפת הורים, בה שמעתן במשך שעה ארוכה עד כמה הילד שלכן לא מוצלח? כמה הוא לא התקדם? איך כל החברים שלו

שניאור שלי מוקף מידי יום בהמון אנשים. את הבוקר הוא פותח בנסיעה לגן, עם הנהג והמלווה. בגן מחכה לו הצוות: גננת וארבע סייעות. בנוסף, במהלך

בתיק של שניאור תמיד יש מחברת. לא, הוא לא כותב בה. גם לא מצייר. המחברת משמשת לקשר רציף ביני לבין צוות הגן. בניגוד לילד בגן

זכיתי להיוולד במהלך השנה הראשונה לפטירתה של הרבנית חיה מושקא ע"ה -אשתו של הרבי מלובביץ'- וכמובן שנקראתי על שמה. כילדה אני זוכרת היטב את האחריות

אחד המושגים אליהם נחשפתי כאמא לילד מיוחד הוא כל הנושא של הבדיקות הגנטיות. הרופאה הראשונה שהבהירה לי בצורה ברורה ביותר ששניאור הוא ילד מיוחד, הייתה

חז"ל אומרים "כל ההתחלות קשות", אבל יש גם משהו יפה בהתחלות. ההתרגשות, הציפייה, החלומות לקראת העתיד. אם זו כלה ביום חופתה, יולדת טרייה, או אפילו

זה יכול לקרות בהתוועדות חסידית, באירוע משפחתי, או בכל הזדמנות אחרת בה מברכים אחד את השני. "רפואה שלימה לשניאור זלמן בן חיה מושקא" אשמע שוב

"מה, את אמא שלו?" שאלה אותי המטפלת של שניאור במפגש הראשון שלנו בגן. "את כזאת צעירה…" התקשתה להאמין למראה עיניה. אכן, במבט חטוף סביבי ראיתי

ישבתי מולה מבולבלת. מנסה להבין את המשמעות, את הצעד. עדיין לא שלימה עם הרעיון. "אולי נחכה עם זה קצת? נראה איך הוא מתקדם בינתיים?" שניאור

השבוע מלאו 30 שנה ל"דידן נצח" – הניצחון של חב"ד במשפט הספרים. גם מי שכמוני עוד לא נולדה בתקופה הזאת, יכולה לחוש את שמחת הניצחון

אחד הדברים שחידש הרבי מלובביץ' על המשמעות של חג החנוכה, הוא הקשר המיוחד שיש לחנוכה עם נושא החינוך. בשיחה שנשא הרבי בפני הילדים לפני 31

אין מי שלא אוהבת את חנוכה. חג שכולו אור. מגיע בדיוק בזמן – קצת אחרי שהחורף התחיל והקור חודר לעצמות.  חג של משפחה, של מאכלים

לא חשבתי על זה עד אותו רגע. לא הייתי פנויה, נפשית ופיזית, לחשוב על זה בכלל. בתוך כל הסערות שעברנו באותה תקופה ראשונית, לא לקחתי

פתגם עממי אומר שכל מסע גדול מתחיל בצעד קטן. רק שלפעמים אין לנו מושג שהצעד הקטן שעשינו עכשיו, הוא למעשה הצעד הראשון במסע שרק מתחיל

ראש חודש כסלו. רק לשמוע את צמד המילים הללו, וכבר מתחיל להתנגן בראש המארש, אותו שרו החסידים בראש חודש כסלו תשל"ח. המארש המבשר מידי שנה

מספרים על זוגות צעירים, שהספונטניות אצלם נעלמת כשנולד הילד השלישי. כשיש ילד אחד זה נורא קל לצאת איתו מחוץ לבית, שני ההורים שותפים בהתארגנות. כשמגיע

זאת הייתה עוד שיחת חולין עם אשה זרה, במסדרון האפרורי בתור למעקב ההתפתחות. כמוני, גם היא מחכה לשמוע כמה התקדם הילד שלה בחצי שנה האחרונה.