unnamed (1)
מושקי לנדאו

מושקי לנדאו

אין דבר אבוד

אין דבר אבוד

אני מודה להשם שפיזית הוא גודל ומתפתח. אך יחד עם זה מגיעים לא מעט אתגרים

אחד הסימנים לכך שהילדים גדלים ומתפתחים, הם החפצים הסובבים אותם. תינוק בן יומו מוקף בחפצים רבים: עריסה, אמבטיה בעגלה, אמבטיית רחצה, מוצצים קטנטנים ועוד הרבה אביזרי אקססוריז שמבשרים על הצטרפותו של תינוק חדש למשפחה.

עם הזמן, האביזרים והבגדים הולכים ומשתנים. התינוק עובר לישון בלול, מתנייד בטיולון, ואוכל בכיסא האוכל. בשלב מסוים הילד כבר הופך למספיק גדול, וכל אותם אביזרים ובגדים חוזרים אחר כבוד למחסן – ממתינים בציפייה עם בני המשפחה לתינוק הבא שיגיע.

הרגע הזה בו אורזים אביזרים ובגדים שכבר לא בשימוש, זכור לי בתור רגע מרגש. האריזות הסגורות עם המדבקות המחכות לבעלי שיעלה אותם לארון למעלה, גורמות לי להודות על כך שהילד גדֵל ומתפתח בקצב המתאים.

***

היום יותר מתמיד יוצא לי להתגעגע לרגעים הללו, אשר הפכו לנדירים עם שניאור שלי. הרבה מאוד זמן שהוא משתמש באותם אביזרים, ואת הבגדים שלו אני לא שומרת, כי הם כבר לא במצב של לעבור הלאה.

שניאור עדיין ישן בלול, אותו לול מאז שנולד. המחשבה שהוא יוכל לצאת מהמיטה בכוחות עצמו  ולהסתובב לבד בבית, מאלצת אותנו להשאיר אותו כמה שניתן במעטפת המגוננת של הלול.

שניאור עדיין אוכל בכיסא אוכל, כדי שלא יקום כל רגע מהמקום. הוא עדיין זקוק לטיטולים, וגמילה לא נראית באופק כעת.

אני מודה להשם שפיזית הוא גודל ומתפתח. אך יחד עם זה מגיעים לא מעט אתגרים, כמו: להשיג טיטולים במידה של ילדים גדולים, ולמצוא נעליים מתאימות לילד גדול שמתקשה בהליכה.

האתגר האחרון עמו התמודדנו היה לפני פסח. עגלת הילדים המשמשת אותנו עם שניאור לכל יציאה מהבית, עשתה סימנים והשמיעה קולות שהיא כבר לא עומדת בעומס המשקל.

אחרי לא מעט בדיקות והתייעצויות, רכשנו בשבילו עגלה המיועדת לילדים עם צרכים מיוחדים אשר מתאימה לגובה ולמשקל שלו. העגלה לא נמכרת בארץ, וייבאנו אותה מחו"ל. מין שילוב מודרני של כיסא גלגלים עם עגלת ילדים, אך העיקר שהוא נוח לשימוש ומתקפל לרכב.

***

אבל כשסוף סוף מגיע רגע כזה עם שניאור בו נפרדים ממשהו – הוא נחגג ברוב שמחה וצהלה על ידי כל המשפחה.

כך לפני מספר חודשים, כשגמלנו את שניאור מהמטרנה. התהליך לקח זמן ולווה על ידי מטפל התנהגותי, אבל אחרי מספר לילות רצופים בהם שניאור לא קם ודרש מטרנה, חגגנו בטקס משפחתי את השלכת הבקבוק לפח האשפה.

לא בטוח ששניאור הבין את המשמעות, אבל הוא ממש שמח מהחגיגה סביבו ונהנה ממחיאות הכפיים. אני לעומתו הסתרתי דמעה סוררת, והודיתי להשם על כך שתהליך הגמילה ממטרנה עבר בשלום אחרי ההשקעה הרבה שלנו.

כי כל רגע כזה, עד כמה שיהיה נדיר, מראה לי שוב כי ההשקעה בסוף משתלמת. כי אותם פעולות שאני עושה שוב ושוב, למרות שבאותם רגעים הן נראות לי חסרות תכלית, בסופו של דבר הן מקדמות אותי למטרה.

***

השבוע יחול פסח שני. החג שמציין ש"אין דבר אבוד".

נשאלת השאלה: באיזו זכות באו יהודים למשה וביקשו אפשרות שנייה לקיים את הפסח? משה הרי הודיע מראש שיהיה חג, וגם קבע מה יהיו הקריטריונים של מי שרוצה להקריב את הקורבן. לכאורה זו רשלנות לגמרי שלהם, ואיך מעזים לבקש הזדמנות שנייה?

מסביר הרבי, כי יש דברים שהקב"ה נותן מעצמו, ותפקידם של בני-ישראל הוא לקבל ולקיים את ציווי ה'; ויש דברים שבאים רק על-ידי תביעה ודרישה מלמטה.

ואולי זה ההבדל בין ילד רגיל לילד מיוחד: יש את היכולות שהקב"ה נותן לילד באופן טבעי, ויש את היכולות שבאים רק אחרי הרבה עבודה. אבל תמיד צריך לזכור שאין דבר אבוד.

אהבת? מוזמנת לשתף הלאה !

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
מושקי לנדאו

מושקי לנדאו

בת 29, מחנכת, ומייסדת 'הנני' - ארגון לאימהות של ילדים מיוחדים. נשואה באושר, ואמא למנדי בן ה-7, ולשניאור בן ה-6 - ילד מתוק עם צרכים מיוחדים. משתפת בחיי היום יום ובשגרה (הלא שגרתית) של אמא לילד מיוחד.

נהנית לקרוא? שתפי מישהי שחשובה לך!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

עוד פוסטים שיכולים לעניין אותך:

אין דבר אבוד

  אין דבר אבוד אני מודה להשם שפיזית הוא גודל ומתפתח. אך יחד עם זה מגיעים לא מעט אתגרים אחד הסימנים לכך שהילדים גדלים ומתפתחים,

לפוסט המלא »
סגירת תפריט
דילוג לתוכן