תובנות לחיים

הגעתי למסיבה בגן של שניאור מלאת חששות. התיישבתי והסתכלתי על הנשים סביבי, כולן אימהות של ילדים מיוחדים, ואני לא מכירה שם אף אחת. אני מזהה אותן רק לפי שמות הילדים: אמא של דוד, אמא של שאול, ואני אמא של שניאור. נעים להכיר.

אני מיישרת את מבטי ומנסה להתרכז בתכנית שהחלה. הנה עכשיו מתנגן לו שיר על חג הפורים, והגננת שולפת תחפושות מתוך שק גדול. חלק מהילדים מתלהבים, חלק מהם בורחים בפחד לקצה הגן. שניאור שלי מקבל כובע ליצן שמוצא את דרכו במהירות אל הרצפה. הניסיון השני של הגננת גם לא צלח במיוחד, ושניאור קרע את כובע הנייר לחתיכות.

אני צופה מהצד ולא מתערבת. רוצה לחוש ולראות כיצד נראה יום בגן של שניאור. איך הוא מתנהג מחוץ לבית, והאם הוא משתף פעולה עם ילדים אחרים.

כמה דקות של שירים וריקודים, והנה מתחיל לו מפגש הבוקר. הילדים ישובים על הכיסאות במעגל, מרוכזים בסידור הגדול של הגננת. שניאור קם מהכיסא ומנסה לקחת מהגננת את הסידור. אני נלחמת עם עצמי, ומחליטה להישאר במקומי. לראות כיצד הן מתמודדות איתו בסיטואציה כזאת.

הוא לא מוותר בקלות, ונרגע רק אחרי שאחת הסייעות נתנה לו סידור דומה. אני מתבוננת בו, בילד המתוק שלי, והדמעות זולגות ללא שליטה. למה דווקא הוא, מכל הילדים המיוחדים בגן, לא יכול לשבת כמו כולם?

***

המפגש נגמר. הילדים פנו לארוחת הבוקר, ואנחנו האימהות קיבלנו קצת זמן לדבר בינינו. שיתפתי אותן בתסכול שלי מהמפגש, ומכך ששניאור לא שיתף פעולה כמו שאר הילדים.

"דווקא הסתכלתי על שניאור שלך, וממש קינאתי" סחה לי אמא של יוסי (שם בדוי), "יוסי שלי עדיין לא הולך".

"האמת, דווקא נהניתי לראות אותו" המשיכה אמא של אורי, "הלוואי שאורי שלי יגלה קצת ניצנים של עצמאות, שירצה לעשות דברים על דעת עצמו, ולא רק ישב כל היום ויעשה את מה שאומרים לו".

אני מקשיבה להן, מנסה לעכל את מה שהן אומרות לי. את הזווית החדשה שנגלית בפניי.

ואז הסיפורים התחילו לזרום. אמא של יעקב שכבר נסעה איתו כמה פעמים לבית הרפואה בגלל התקפי נשימה, ואמא של רפאל שהילד שלה לא עולה לבד במדרגות, והם גרים בקומה רביעית בלי מעלית.

אני מוצאת את עצמי מופתעת מהנשים החזקות שנגלו בפניי. מהעוצמות הסמויות שיש בהן, וכוחות הנפש שהן צריכות כדי להתמודד עם האתגרים שלהן. נשים שכלפי חוץ נראות רגילות לגמרי, ורק מי שמכיר ושומע את סיפור החיים שלהן יכול להבין איזו אישיות נדירה יש בהן.

***

הילדים סיימו לאכול, ועכשיו שעת יצירה.

אני יושבת עם שניאור בשולחן הקטן, משכנעת אותו לעזור לי להדביק מדבקות על דף הציור. הוא לא מתלהב מהיצירה, ומעדיף במקום זאת לפזר את כל כלי הכתיבה על הרצפה. הוא לא מסתפק בשולחן שלו, אלא קם וניגש לשולחנות האחרים, דואג לרוקן גם את תכולתם.

אבל אני כבר לא מתלוננת. אני רואה את יוסי שיושב יפה ליד השולחן, אבל זה רק בגלל שהוא לא למד עדיין ללכת. ואת אורי שמדביק מדבקות בדיוק איפה שאמא שלו אומרת, למרות שהיא הייתה שמחה שהוא ינסה קצת אחרת.

אני שמחה בשניאור שלי. בהתקדמויות הפרטיות שלו, ובתכונות המיוחדות רק לו. נכון, יש לו לא מעט צדדים מאתגרים, אבל זה עניין של בחירה על מה להסתכל.

הגעתי למסיבה בגן של שניאור עם המון חששות, ויצאתי ממנה מלאה בתובנות חדשות לחיים.

מושקי לנדאו

מושקי לנדאו

בת 32, מחנכת, אשת תקשורת ופעילה חברתית.
מייסדת 'הנני' - ארגון לאימהות של ילדים מיוחדים. נשואה באושר, ואמא למנדי בן ה-9, לשניאור בן ה-8, חנה בת 3, ומאשי בת שנה.
משתפת בחיי היום יום ובשגרה (הלא שגרתית) של אמא לילד מיוחד.

נהנית לקרוא? שתפי מישהי שחשובה לך!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

עוד פוסטים שיכולים לעניין אותך:

תובנות לחיים

הגעתי למסיבה בגן של שניאור מלאת חששות. התיישבתי והסתכלתי על הנשים סביבי, כולן אימהות של ילדים מיוחדים, ואני לא מכירה שם אף אחת. אני מזהה

לפוסט המלא »
דילוג לתוכן