בתיק של שניאור תמיד יש מחברת. לא, הוא לא כותב בה. גם לא מצייר. המחברת משמשת לקשר רציף ביני לבין צוות הגן. בניגוד לילד בגן רגיל, בו אפשר להחליף כמה מילים עם הגננת בתחילתו או בסופו של היום, אצל שניאור אני פוגשת אותם אחת לשבועיים, כשאני מגיעה לגן בבני ברק לצפות בטיפולים ולקבל הדרכה להמשך.
בנוסף, שניאור לא מדבר ולא יכול לספר שום דבר ממה שעבר עליו במשך היום. בשביל זה הגננות כותבות לי מידי יום מה היה עם שניאור. איך היה מצב הרוח שלו, מה הוא אכל, ומה עשו באותו יום בגן.
כששניאור חוזר הביתה, מיד אחרי החיבוק הראשון, אני פותחת את המחברת לקרוא מה היה איתו היום. לדעת מה עבר עליו, ולדבר איתו על אותם חוויות שעבר, למרות שהוא לא מגיב ונראה שכלל אינו מבין.
המחברת הפכה לאטרקציה של כל המשפחה. מנדי, הבכור, תמיד מבקש שאקריא לו מה כתבו היום לשניאור במחברת. בעלי מקפיד לעבור עליה כל ערב, והסבתות זוכות לשמוע ציטוטים נבחרים ממה שכתבו בה.
***
לאחרונה עשיתי סדר במחברות שלו, אותם אני שומרת כמזכרת. ישבתי ודפדפתי בין הדפים, נהנית לקרוא ולהיזכר בימים שעברו. ואז שמתי לב למשפט שחוזר על עצמו כמעט מידי יום: "שניאור הגיע לגן שמח", "שניאור היום היה שמח במיוחד", "קיימנו פעילות ושניאור שמח מאוד לקחת חלק", וכן הלאה.
ובאמת, אחת התכונות הבולטות אצל שניאור שלי הוא שמחת החיים שלו. היכולת לשמוח מכל מצב, ותמיד להיות עם חיוך על הפנים. אני תמיד אומרת שזו המתנה שהוא קיבל כשהוא ירד לעולם. חיוך כובש וממיס שפותח כל דלת.
הבוקר אצלו תמיד נפתח בשמחה ובחיוכים, וגם בלילה הוא משמיע קולות צחוק עד שנרדם.
זה תמיד היה לי נורא מוזר. דווקא לשניאור יש כל כך הרבה סיבות להיות ממורמר ומתוסכל. אני לא תמיד מבינה אותו, לא תמיד יודעת מה הוא רוצה וצריך באותו רגע, ובכלל – כל פעולה, הכי פשוטה, באה אליו אחרי מאמצים ועבודה רבה. שום דבר לא הגיע אליו בקלות.
ודווקא אצלו בולטת השמחה. סוחפת ומחלחלת הלאה לסביבה. חודרת ללבבות של כולם. שמחה על עצם החיים, על כל הטוב שהשם נתן לנו. הוא לא יודע מה יכול היה להיות לו, ומה שונה בו מילדים אחרים. הוא שמח במה שקיבל, מנצל את המתנה הזאת עד הסוף.
הרבה נשים מרימות גבה כשאני מספרת שאני אמא לילד מיוחד. "מה, את? לא רואים עלייך, את נראית שמחה…"
אני באמת משתדלת, אם כי לא תמיד מצליחה. אבל אם יש משהו שאני יכולה לציין בוודאות ששניאור שינה באישיות שלי, זה עניין השמחה. גם במצבים לא קלים, בסיטואציות לא פשוטות, די היה להביט בשניאור, בשמחה הפשוטה שלו, ולקחת ממנו כוחות. החיוך שלו, והמבט השובב בעיניים, פשוט מרפאים את הנפש.
***
אנחנו מתחילים השבוע את חודש אדר, חודש השמחה, וכמו שהרבי מלובביץ' הורה "להרבות בשמחה בטהרתה" בחודש זה.
דווקא היום, בעולם של שפע חומרי, נורא קל להסתכל על מה שאין לנו. על מה שיש לאחרים ולנו אין. אינספור תירוצים שאנחנו מספרות לעצמנו למה לא מספיק טוב לנו.
ראש חודש אדר זו הזדמנות נהדרת להתבונן סביבנו, להודות ולשמוח על מה שכן יש לנו. שמחה אמיתית על כל רגע ורגע, שמחה על הדברים הטובים שמקיפים אותנו.
ואם קשה לי? בדיוק בשביל זה יש לי את המחברת של שניאור…
