אחד המחזות האהובים עליי בשבתות, הוא המראה של האבות הצועדים יחדיו עם ילדיהם הקטנים לבית הכנסת. היד הזעירה של הילד האוחזת בידו של אביו, והשיחות המעניינות שקולחות והופכות את הדרך לזמן איכות בלתי נשכח.
תמיד דמיינתי את בעלי צועד ככה עם הילדים שלנו. כשמנדי הבכור שלי הלך בפעמים הראשונות עם בעלי לבית הכנסת, עמדתי והבטתי בהם בהתרגשות ובדמעות של אושר. התפללתי שהרגעים הקסומים והטהורים הללו ילוו אותו לתמיד.
גם היום, בכל ערב שבת אחרי הדלקת הנרות, אני עומדת ומנופפת להם לשלום. רק שעכשיו אני לא לבד: שניאור בן הארבע וחצי בידיי, מנופף בתנועות תזזיתיות לעברם. שניאור לא הולך לבית הכנסת, הוא נשאר איתי בבית.
בפעמים הבודדות שאנחנו כן יוצאים לבית הכנסת, כמו לפרשת זכור או לעשרת הדברות, מדובר במצע לוגיסטי ומורכב: החל מתזמון מדויק של הגעה על הדקה לקטע הרלוונטי, וכלה בהצטיידות עם מגוון רחב של חטיפים ופירות ששניאור אוהב – העיקר ששניאור יהיה בשקט, ושנעבור את הכול בשלום בלי להפריע לאף אחד.
***
לא מזמן פגשתי אשה מלוס אנג'לס, המטופלת בילד עם צרכים מיוחדים. שוחחנו ושיתפנו אחת את השנייה באתגרים ובניסיון שצברנו, כשהשיחה גלשה אל הנושא הכואב של בית הכנסת בשבת, ועל כך שהילדים המיוחדים מפסידים חוויה יהודית חשובה כל כך.
ואז היא הפתיעה אותי. היא סיפרה שאצלם בבית הכנסת, יש בקומה התחתונה מניין תפילה מותאם לילדים בשבתות. הילדים מתחלקים בחדרים שונים, בהתאם לגילם, וכך גם סדר התפילה נעשה לפי הבנתם ויכולתם.
בשנים האחרונות פתחו שם חדר חדש: חדר תפילה לילדים ונערים עם צרכים מיוחדים. הם באים לשם ומתפללים בדרך שלהם, יש להם זמן למשחקים מותאמים, וגם מקנים להם שם ערכים יהודיים כמו אותיות א-ב ומושגים יהודיים.
הרווח הוא כפול: גם הילדים לומדים מהי תפילה וכיצד להתפלל, וגם ההורים שלהם יכולים להתפלל בנחת בבית הכנסת, כשהם יודעים שהילדים שלהם בידיים טובות ומחבקות.
הקשבתי לה מרותקת כולי, כשדמעות מציפות את עיניי. חקקתי במוחי את השמות והמקומות, והדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה הוא לחקור עוד קצת על המניין המופלא הזה.
אז ככה: למיזם הנפלא של המניין לילדים קוראים "קול יעקב יהודה" – מיזם ששם דגש על התפילה של הילדים בבית הכנסת. יש להם ממש ארגון מסודר עם הנהלה ואפילו אתר אינטרנט…
לכל חדר יש שם משלו. לחדר של הילדים עם הצרכים המיוחדים קוראים "גשר", אשר כשמו כן הוא – מהווה גשר לבית הכנסת עבור ילדים מיוחדים. כשנכנסתי לאתר לקרוא עוד קצת, גיליתי שהחדר הזה בהגדרתו מיועד עבור "ילדים מכל היכולות" – הגדרה יפהפייה שמעצימה בעיקר את היכולות המופלאות שיש בילדים הללו, ורואה בהם רק את הצדדים והיכולות החיוביות.
מי שאחראי על המיזם הענק הזה הוא הרב מענדל דוכמן, המנהל ביד רמה את הארגון על שלל הפעילויות שבו. על חדר "גשר" אחראית הגב' דוני מישלובין, המפעילה בעיר גם את הסניף של תכנית "Friendship Circle" – תכנית מצליחה מאוד בארה"ב המשלבת ילדים עם צרכים מיוחדים בפעילויות של הקהילה המקומית.
***
כשמנדי שלי שואל אותי "מתי גם שניאור יבוא איתי ועם אבא לבית הכנסת?" אני עונה לו בקביעות "עוד קצת הוא יגדל, ואז הוא יצטרף אליכם". ובלב שלי מתפללת שכבר יגיע הרגע הזה, השלב בו לשניאור תהיה היכולת לשבת יפה ליד אבא שלו, לנשק את ספר התורה ולשיר את השירים והניגונים עם כולם.
ואולי, רק אולי, גם אנחנו צריכים עוד לגדול ולהבין שגם לילדים מיוחדים יש מקום בבית הכנסת. להבין שגם להם מגיע גשר קטן, כזה כמו שיש בלוס אנג'לס.
