השבוע מלאו 30 שנה ל"דידן נצח" – הניצחון של חב"ד במשפט הספרים. גם מי שכמוני עוד לא נולדה בתקופה הזאת, יכולה לחוש את שמחת הניצחון הנובעת מסיפורי אותם ימים.
ישנה שיחה של הרבי על נושא הניצחון, בהקשר לפרשת "כי תצא". הרבי שואל למה כתוב "כי תצא למלחמה על אויבך" ולא "מול אויבך" וכדומה?
– כי הגישה צריכה להיות: "על אויביך" – תחושה של עליונות. שמלכתחילה היהודי עומד מעל האוייב, שכן הקדוש ברוך הוא עצמו מתלווה אליו והוא זה המסייע לו לנצח במלחמה.
*
השיחה הזאת מלווה אותי כבר שנים בחיים הפרטיים שלי, ובמיוחד מאז לידתו של שניאור שלנו.
כאחת שהתנדבה במשך שנים עם ילדים מיוחדים, במסגרת עמותת ״יד לילד המיוחד״ -בה בעלי משמש כסמנכ"ל בשש השנים האחרונות, עוד טרם הלידה של שניאור – ידעתי היטב עד כמה גדולה ההשפעה של ילד מיוחד על ההורים וכלל המשפחה.
מהיכרותי הקרובה עם משפחות בהם יש ילד מיוחד, ידעתי כי הגישה והקבלה שלי לשניאור, בכוחה לקבוע את מהות ההשפעה שלו על חייו ועל חיי משפחתי.
ולמרות הקושי, ההלם, אי הידיעה מהעתיד, קיבלתי יחד עם בעלי החלטה חשובה: אנחנו מנצחים!
לא משנה עד כמה יהיה קשה, ואילו אתגרים ניצבים בפנינו, אנחנו יוצאים לשליחות הזאת בתחושת ניצחון, בידיעה ברורה שיש לנו את הכוחות לכך, ושהקב"ה נמצא יחד איתנו במסע הזה כשותף שלישי.
באותו רגע לא ידענו עד כמה ההחלטה הזאת תהיה חשובה וגורלית בחיינו, ותהווה אבן דרך במסע המאתגר שלנו עם שניאור.
***
גישת הניצחון הזאת עומדת למבחן פעמים רבות, שוב ושוב.
אם זה בדיקה נוספת ללא תוצאות, אחרי השקעה של משאבים כלכליים והמתנה ממושכת, או טיפול שלא מקדם את שניאור כפי שציפינו. אם זה דו"ח מעקב חצי שנתי שכמעט לא שונה מקודמו, או תחזית שחורה של רופא כזה או אחר.
הדרך שבחרתי להתמודד, היא פשוט להסתכל על הניצחונות שכבר ניצחנו. לחזור לרגע הניצחון של אותם אתגרים, שהיום כבר התרגלתי אליהם והם מובנים מאליו.
אני זוכרת את הרגע בו שניאור עשה את פסיעותיו הראשונות לקראת גיל שלוש. בניגוד לתחזיות, ובעקבות הרבה מאוד טיפולי פיזיותרפיה, שניאור החל ללכת מוקדם ממה שהרופאים חזו. ישבתי אז במונית שירות בדרך הביתה, וקיבלתי מהגננת סרטון בו רואים את שניאור מבצע שני צעדים. אילו היו צעדים ראשוניים ביותר, מהוססים, לא יציבים, אך בשבילי הם היו ניצחון. ישבתי וראיתי את הסרטון שוב ושוב, נותנת לדמעות לזלוג מעיניי בחופשיות.
עד היום אני נהנית לצפות בסרטון, לראות את שניאור מנצח. לקחת כח מההתמודדות שלו, ולחגוג כל ניצחון, ולו הקטן ביותר.
***
אבל הניצחון האמיתי מתחיל הרבה קודם, והוא מתחיל דווקא אצלינו.
כל אחת מאיתנו מתמודדת עם קושי כזה או אחר. הגישה שלנו לקושי יכולה להשפיע רבות על התוצאה הסופית. גישה מנצחת מתחילה קודם כל בראש. בידיעה שלא משנה מה, אני הולכת לנצח. אני לא רואה כאן אפשרות אחרת.
כן, אני יודעת שניצבים בפנינו עוד הרבה אתגרים בדרך, ושנכונו לנו לא מעט קשיים. אבל אני יודעת בוודאות שאנצח אותם. כי כשאני מסתכלת אחורה ורואה את הניצחונות שכבר עברנו, אני בוטחת ומאמינה בהקב"ה שגם את הקושי הבא ננצח יחד.
